יאיר ויהונתן // פרולוג
״הספר הזה מוקדש למיכל, המורה שלי לספרות, שכתבה לי פעם, אחרי שהגשתי לה חיבור מזוויע בנושא "היום האחרון בחיי", ככה בדיוק: "יאיר, נורא אהבתי את המשפט האחרון, לגבי השאר, מה אני אגיד, שזה נשמע מאוד מתאים לך ומאוד לא מתאים לי, שאני כנראה לא אבין אף פעם איך אפשר גם להיות מדריך מסור בבני עקיבא, דוגמה ומופת חינוכי, וגם לעשות מה שבא, בלי שום אלוהים, לא יודעת, בוא נבהיר דבר אחד כדי למנוע אי הבנות עתידיות: זה שיעור הבעה קונבנציונלי ואין פה בשום אופן פתח לפרובוקציות בסגנון 'הכתם נשאר על הקיר', אז בחר בקפידה את מילותיך בתרגילים הבאים, או כמו שאמר צ'כוב: כתוב היטב, מחק היטב",
ואחר כך היא צירפה לחיבור דף נוסף, שבו היא כתבה לי ככה: "יאיר, היה לי לא נוח עם מה שכתבתי בבדיקה הראשונה, שפטתי את בחירותיך וזה לא מתפקידי כאן, ועל כן בדקתי שוב, הפעם אני שלמה עם דברי: מאוד אהבתי את המשפט האחרון, וכן משפטים נוספים לאורך הכתיבה, הדברים שכתבת הם מאוד יאיר, דהיינו, מלאי פלפל, ציניות ורגישות בו זמנית, בוטים ובועטים, לעתים יותר ממה שאני מסוגלת להכיל, ואני מצפה להתחשבות בעניין הזה במשימות הבאות, נון בית, אני מצפה ממך לשלוט בהתנהגותך בזמן שיעורי, אחרת אין סיכוי שנצליח לנהל דו שיח בינינו, מיכל"
פרק ראשון
קוראים לי יאיר ואני בן עשרים ושש ואני בן יחיד ואני גר בירושלים ואני סטודנט לקולנוע ואני מדריך במוזיאון יד ושם, ויש לי אהבה של ממש בחיים, כמו האהבות שתמיד כולם חולמים עליהן, ויש לי טוסטוס שחור עם ארגז של תנובה במקום בגאז', כי ככה מגניב, ויש לי דירה משלי, ובכניסה אליה יש חלונות שאפשר לפתוח כדי לעשן בבית, כמו שעושים כשבורגנים וצעירים, ולמרות כל השפע הזה של החיים האלה שלי, שהם שלמים ונקיים וצלולים ומאושרים ובריאים ויציבים ושלי, למרות כל הטוב הזה שבהם, אני בודד כמו כלב, ובלב שלי יש עששת של ממש, רעה ואמיתית ומזיעה ועם ריח של שכול, והמוח שלי שחור מרוב תסכול ומרוב ציפייה ומרוב ציניות ומרוב חמלה ומרוב בדידות ומרוב שקרים.
ואני שונא את השם שלי, בגלל שהוא מכוער ובגלל שהוא לא מתאים לי ובגלל שהוא לא מצליח להגדיר אותי או להכיל אותי או אפילו להשיק לדרך שבה אני חי ומתנהל וחושב, והייתי רוצה שיקראו לי יהונתן, ככה, עם ארבע הברות, כי אני אוהב את יהונתן שבספר שמואל, ואני אוהב את המשקל הסגולי של השם ואת המטען שלו ואת העוצמה הדרמטית שבו, שהיא לא רק ציונית כמו אח של ביבי אלא גם כנענית ומסופוטמית, ואני שונא את הגוף שלי, בקטע אחר, כי הוא דועך ונרגן ובשרי ומקריח ושונה כל כך מהגופים הצעירים האחרים שמקרקרים סביבי תמיד, ובאצבעות של הרגליים שלי יש באג של ממש, שהזרת עולה על האצבע שלידה, אז אני משתדל שלא ללכת עם סנדלים בכלל, גם כשחם, וגם כשקיץ.
ולפני כמה חודשים ישבתי בשיעור של זלי גורביץ', וזלי אמר שם שכשילד רואה את עצמו במראה בפעם הראשונה, הוא לראשונה מבין שהוא והעולם נפרדים, ושיש מקום שבו הוא נוכח, אבל לא נמצא, וכשילד רואה את עצמו במקום שבו הוא איננו, הוא לראשונה מבין שהוא באמת קיים, כי אם הוא לא שם, בראי, הוא בהכרח כאן, במציאות, ולכן בני אדם מביטים במראה, כי היא מזכירה להם שהם באמת ישנם, ופעם המראות היו רק במאגרי מים, אז כולם היו צריכים להתכופף כדי להתבונן בעצמם כמו שצריך, וככה יצא שבני האדם
הגדירו את עצמם רק כשהם היו על ארבע, וזה מה שהספר שלי שאני כותב מנסה לתקן אז תתכופפו.
פרק שני
וממש לא מזמן קיבלתי טלפון מעמיחי שהתקשר אלי ואמר לי, אחי, יש לך ערך בוויקיפדיה, ואני אמרתי לו, אתה רציני אחי, ועמיחי אמר לי, רציני לגמרי, הנה אני מקריא לך, יאיר אגמון הוא סופר ישראלי, אגמון נולד בירושלים, ואני קטעתי אותו ואמרתי לו, אני לא מאמין, איזה הזיה, וניתקתי את השיחה ורצתי למחשב וחיפשתי את עצמי בוויקיפדיה ומצאתי ובכיתי מרוב אושר כי הרגשתי חזק ומדויק ונצחי וחשוב ורלוונטי, והתקשרתי לאשתי כדי לספר לה שאני איש גדול ושהגעתי רחוק בחיים האלה אבל היא לא ענתה לי, ועמיחי התקשר אלי שוב, בוכה מצחוק, ואמר לי, שיואו יאיר, אתה חייב להיכנס לדף שיחה של הערך שלך, ואני שהייתי באופוריה אמרתי לו, חכה רגע אחי, אני חוזר אליך עוד חמש דקות, ועמיחי שאג מצחוק ואמר, לא לא, אחי, אתה חייב לקרוא מה הולך שם, אשכרה עושים על הקיום שלך דיונים.
אז סגרתי את הפלאפון, ונכנסתי לדף שיחה של הערך שלי בוויקיפדיה, וראיתי איך אנשים זרים מתווכחים עלי, כי משתמש שקוראים לו תנינחש הניח על הערך שלי תבנית חשיבות, בגלל שאני לא מספיק חשוב בעיניו, ובגלל שאחד הספרים שלי יצא בהוצאה קטנה, וראיתי איך משתמשים אחרים יצאו כנגד תבנית החשיבות של תנינחש והגנו על קיומי, וישבתי שם וכירסמתי את העצבים שלי במתח מצמית, ופחדתי מאוד להיעלם, ודמיינתי איך אני מוצא את התנינחש הזה, ואיך אני משחר מחוץ לבית שלו ואיך אני מפוצץ לו את המוח כשהוא יוצא לקניות עם האופניים, ואיך תנינחש בוכה על הרצפה ומדמם והמוח שלו נשפך והאופניים שלו מתעקמים, ואני לועס לו את הקרקפת עם הסוליות שלי, ותנינחש בוכה ואומר, למה, למה אתה הורג אותי, מי אתה, ואני שואג מעליו בקול עבה, אני יאיר אגמון שניסית למחות מוויקיפדיה, ותנינחש בוכה ומדמם וצורח, אוקיי, אתה צודק, אני מוריד את תבנית החשיבות, אתה צודק, ובאמת זה מה שקורה, ואני קיים, ואחר כך ניסיתי למצוא פרטים על התנינחש הזה שקוראים לו בכלל ירון, והגעתי לפרופיל שלו בפייסבוק, וראיתי מהתמונות שלו איפה הוא גר, כדי שאוכל לנקום בו, אבל לא העזתי.
ובסוף נשארתי קיים ותנינחש התקפל, והעולם הכיר בי ובקיום החשוב והקריטי שלי, כי כתבתי כבר שני ספרים, והייתי מאושר לבערך שלושה ימים, כי אז דניאל שהוא חבר ילדות שלי שלח לי הודעה, אחי ראית את הערך שכתבתי עליך בוויקיפדיה, ואני שנבהלתי מזה שרק מי שמכיר אותי ירצה לכתוב עלי בוויקיפדיה כי לזרים אני לא חשוב, לא עניתי לו, ודניאל התקשר ואמר, מה יאיר, לא ענית לי להודעה, ראית את הערך שלך בוויקיפדיה, ראית איך מתווכחים עליו, זה מטורף, ואני אמרתי לו, כן אחי, טירוף, אבל אני טיפה עסוק, אני אחזור אליך עוד חמש דקות, ודניאל אמר, אין בעיה אחי, אבל תחזור, ואני אמרתי לו סבבה, וחזרתי שוב למחשב וקראתי את הערך שדניאל כתב עלי, ורציתי לבכות, ולא התקשרתי אליו עד הרגע הזה ממש כי הוא מזכיר לי את כל מה שאני לא.
אבל מאז, פעם ביום לפחות, אני נכנס לעמוד שלי בוויקיפדיה כדי לראות אם מישהו עידכן אותו או שינה בו משהו, ואם סטטיסטיקת המבקרים בדף, שעומדת על ממוצע של ארבעה מבקרים ביום, ששניים מהם זה אני, השתפרה, ולפעמים באמת משתנים שם דברים, הנה, לא מזמן מישהו הוסיף לערך שלי את הכותרת "יתום", ולמטה מתחת לערך הוא כתב, ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו, ובאמת מאז אני יתום.