על הספר – 

"רוב האנשים אוהבים בנחת, ברוגע, מתוך בחירה מודעת ומחויבת ומסודרת ומתאמצת, הנה עכשיו אני אוהב, עכשיו אני אוהבת, שלוש ארבע וְ, רוב האנשים אומרים לעצמם, היא חמודה, ויפה, והיה לי כיף אִתה, אז נראה לי שזה זה, נראה לי שאני אלך על זה. רוב האנשים אוהבים סתם, בלי לגעוש, אבל יש כאלה, ברי מזל, בני זונות, שהאהבה שבוקעת מהם גודשת אותם ומציפה אותם וממלאת אותם ומכניעה אותם עד שהלבבות שלהם גואים בשצף חם. לפעמים זה קורה. זה לא קורה לכולם".

ספר האקסיות שכתב יאיר אגמון הוא גם ספר האקסים, ובו חמישה סיפורי אהבה כושלים, על גברים ונשים שרצו להתאהב, לאהוב ולחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה, אבל משהו לא הלך. הם כבר חיפשו, ומצאו, והשתוקקו, ואהבו, הם כבר הרגישו שזה זה, שעכשיו זה אמִתי, ואז באה הכלימה המרה של הפרידה.
בחמשת סיפורי האהבה שבספר אין "הֶפִּי־אנד" הוליוודי, רחוק מזה, ישנם החיים עצמם, מחוספסים וסדוקים, בוערים ואפורים, עגומים ומלאי נדיבות.

המסַפר כאן הוא מעין אקס מיתולוגי של המספר העממי היהודי. כמוהו הוא מכיר מקרוב את הדמויות, מרכל עליהן מאחורי גבן עם הקוראים והקוראות, כמוהו הוא מתמצא, לכאורה, בדרך העולם ובהליכותיו יותר טוב מגיבורי הסיפורים, אבל פעם אחר פעם הוא מתגלה כאדם שבור, ושבור לב, שאין לו מושג על כלום. בטח שלא על אהבה.
וכמו המספר היהודי, גם כאן, בספר האקסיות, יש לקח ומוסר – לא, לא להיזהר מאהבה! – להפך, לחגוג אותה, להתפלש בה, להתרסק אִתה, ולהסניף דרכה את החיים האלה, על עליבותם ועל תפארתם.