זכרתי עכשיו פתאום, לא יודע למה, שכשהייתי בכיתה ז', אח של החבר הכי טוב שלי מת ממכת ברק על הר באיטליה. פאקינג מכת ברק. אני זוכר שהיינו אצלו בשבעה, מבוקר עד ערב. אני זוכר את התפילות, את הזקן של אבא שלו, שהלך והתארך. את האוכל הטעים שאכלתי, אורז, שבא עם דברים אדומים כאלה. אני זוכר שישבנו בחדר שלו שעות, ועברנו על הדיסקים שהיו שם. הוא העריץ אז את אביב גפן ואת זוהר ארגוב. כשצחקנו בקול רם מידי, מישהו היה דופק על הדלת ומבקש מאיתנו להיות בשקט, וזה הצחיק אותנו אפילו יותר.
היום האחרון שלי בתיכון הוא גם הפעם האחרונה ששוחחנו. החבר שלי נעלם. התחרד. התעלם מכל השיחות וההודעות ששלחתי לו. הוא חתך את כולם, לא רק אותי. הוא לא מדבר עם אף אחד מאיתנו. כבר עשר שנים. פעם בכמה זמן אני נזכר בו. בכתב היפה של שיעורי הבית שהעתקתי ממנו. בהומור הפרוע. בשרירי היד החזקים. במשקפיים העגלגלים. בנקמנות ובעקשנות שלו. בקול היפה והמסולסל. וגם באח הגדול שלו, שאף פעם לא הכרתי.
וזהו. זה הסיפור שהתחשק לי לכתוב עכשיו. אין בו פאנצ', אני יודע. אבל יש בו געגוע נוקב. ויש בו כעס. ואהבה. ועלבון. ויש בו זיכרון, חי ונושם, של חבר שאהבתי, שכבר עשור לא מדבר איתי. ויש בו אמת.