הייתי היום בניחום אבלים. בין המוני האנשים שישבו שם הסתובבה סבתא אחת, שחומה ויפהפיה, שעברה בין פטריות החימום, התמלמלה לעצמה בשקט וקילפה סטיקרים צהובים באיטיות. קילפה והחזירה. קילפה והחזירה. מתוך עונג מוחלט. כן. היה לה אור בעיניים. לא הפסקתי להביט בה. היא היתה

ברגע. בכל קיומה. והיתה מאושרת. זקנה ושחומה ויפה ומאושרת.

​

כששאלתי על אודותיה סיפרו לי שיש לה אלצהיימר. שהולך ומחמיר. כבר הרבה שנים. אני חוזר עכשיו הביתה מירושלים ולא מפסיק לחשוב עליה. על הקשישה המאושרת. קר לי, והוישרים שלי לא מצליחים להתמודד עם כל הגשם. עוד מעט אמשיך לחיות את חיי, ואלך לישון, כלומר. צעיר וחיוור ועייף וממורמר.