קיבלתי לפני כמה שעות הודעה במסנג'ר, מבחור צעיר, שאני לא מכיר. חייל, שמשרת עכשיו כמפקד כיתה בגדוד חי"ר, בשטחים. הוא אוהב את הפוסטים שלי, אז הוא הרגיש בנוח לכתוב לי. ככה הוא כתב. כבר כמה וכמה חודשים שהוא מוציא משימות עם חייליו. פותח מחסומי פתע על כבישים. מוביל פטרולים רגליים בפאתי כפרים. סוגר פינות במעצרים. לא משהו מעניין.

הוא כתב לי שלא טוב לו. שהצבא חונק אותו. שנמאס לו מהמ"מ שלו. ונמאס לו מהחיילים שלו. ונמאס לו להתעלל באנשים. הוא כתב לי שהקו שוחק אותו. שמשעמם לו. שנמאס לו לראות סדרות בפלאפון. שנמאס לו לאונן במיטה. שהוא כבר מחכה למעצרים, כדי שיהיה במה להתעסק. כדי שאולי יזרקו אבנים, או בקבוקי תבערה, ואז יהיה אקשן.

וחשוב לו להבהיר לי שהוא לא שמאלני בכלל. להיפך. הוא הצביע לביבי. אבל עדיין. קשה לו לראות את הילדים הפלסטינים מתעבים אותו. כשבודקים את האמהות שלהם במחסומים. כשמשפילים את ההורים שלהם במעצרים. קשה לו לחשוב על השנאה שמתבשלת. שמתגרגרת על אש קטנה. שנאה שבטח תתפוצץ עוד עשור, או שניים, או שלושה, על הילדים שלו, או על הילדים שלהם.

וקשה לו. ואין לו עם מי לדבר על זה. אין לו עם מי לפתוח את זה. זה לא דיבור שהחברים שלו יכולים לשאת עכשיו. ואין לו זין ללכת לקב"ן. אז הוא שותק. ועכשיו הוא כותב לי. לא ממש ברור לו למה. אבל הוא מבקש שאני לא אחשוף שום פרטים מזהים.

ומה כבר אפשר לענות לו. מה כבר אפשר לכתוב. כתבתי לו שאני שמח שהוא כתב לי. כתבתי לו שאני מצטער בשבילו. שהלב שלי נשבר כשקראתי את ההודעות האלה. כתבתי לו שאני מבין אותו. ושאני יודע מה הוא מרגיש. ושאין לי שום דבר חכם לומר על זה. קבענו שנשב לבירה. בקרוב. כבר ביום שישי. או בשישי הבא. תלוי ביציאות שלו. נשב לבירה ונדבר. לא יודע על מה.

את הפוסט הזה אני מפרסם באישורו. זהו פוסט תזכורת. כמה קל לשכוח את כל הבחורים הצעירים שנמצאים שם עכשיו. מעבר להרי החושך. שעוצרים מכוניות, ומחטטים בתאי כפפות. שפורצים דלתות בלילה, כורכים פלנליות, מהדקים אזיקונים. מזריקים שנאה - אל האנשים שמולם, ואל עצמם.

וחשוב לזכור את החרא הזה. חשוב לתת לו מקום. חשוב לזהות אותו כחרא. כאסון מתממש. כטרגדיה בהתהוות. כמה קל ופשוט לשכוח את הצעירים הללו. את הלבבות שלהם, שנטחנים והופכים גסים. והכל שם. מעבר להרי התודעה. במאדי חאקי משופשפים. והכל צפוי. והרשות נתונה.