עברתי עכשיו על תמונות בפלאפון. צריך לפנות מקום בזיכרון. נתקלתי בתמונה הזאת. סלפי שצילמתי. אני ואחותי, אתי, בחתונה של אחיין, לפני חודש, באולמי אליבא באופקים. זאת תמונה 'לא חשובה' - אבל אני בחיים לא אמחק אותה. בחיים לא. אני רוצה אותה בפלאפון שלי. וחשוב לי להסביר למה.

אמא שלי ואבא שלי לא התחתנו אף פעם. נולדתי למשפחה חד הורית. אני ואמא, וזהו. לאבא שלי היתה משפחה משלו, בנגב. אישה מקסימה ושבעה ילדים. כשהייתי ילד הייתי מתבייש בסיפור הזה. הייתי מנסה להסתיר אותו. ילדים בכיתה שלי שאלו אותי איפה אבא שלי. ואני שיקרתי להם, כי התביישתי נורא. הייתי טיפש. לא הבנתי שזה סיפור להתגאות בו. 

ולמה להתגאות. אני אגיד לכם למה להתגאות. כי מהיום שאני זוכר את עצמי המשפחה של אבא שלי מקבלת אותי, ואת אמא שלי. באצילות שאין לתאר. אשתו של אבא שלי מתייחסת אלי כמו בן. האחים שלי אוהבים אותי אהבת נפש. אין לי זיכרון אחד של דחיה מהם. אין לי חוויה אחת של שנאה, של סלידה, או מבוכה. להיפך. יש לי מלא זכרונות מתוקים וטעימים ויפים. 

(אני זוכר שאתי אחותי פגשה אותי בקניון מלחה, כשהייתי ילד קטן, לקחה אותי בכוח לחנות הפנינג, ואמרה לי - תבחר מה שאתה רוצה. זאת מתנה ממני. בחרתי עיפרון. אבל אתי התעקשה לקנות לי קופסה גדולה של לגו. אני זוכר שניסים אחי קיבל אותי ואת חברים שלי כמו מלכים בבריכה שבבעלותו, והביא לנו מלא גלידות, שנאכל. ואני זוכר ששאלתי פעם את אשתו של אבא שלי, איך זה שהיא כל כך אוהבת אותי. היא אמרה לי. אתה לא אשם. אתה ילד טוב). 

וזאת האמת. היא לא הגיונית. ולא מתבקשת. ולא מובנת. אבל זאת האמת. יש לי שבעה אחים חורגים. הם אמורים לשנוא אותי. להתעלם ממני. לדחות אותי. אבל הם לא. להיפך. הם כולם, בלי יוצא מהכלל, אוהבים אותי. על אמת. אין להם טיפה של שנאה בלב. וזה לא יאומן. ככל שאני חושב על זה, זה לא יאומן. כמה אצילות יש בהם. כמה גדלות רוח. כמה אהבה יש בהם. זה לא יאומן.

לפני שנה וחצי אבא שלי נפטר, והשאיר אותי להתמודד עם הסיפור המופרע הזה לבד. וזה נכון. אני בקושי נוסע לבקר. בקושי שומר על קשר. אבל אני מרגיש את האהבה הזו, של האחים שלי בכל רגע ורגע. זו אהבה שלא תלויה בדבר. זה הנס הגדול של החיים שלי בעולם הזה. ואני לא מתכוון לפנות את הנס הזה מהזיכרון. הו לא. 

אז הנה אני. והנה אתי, אחות שלי. אנחנו בחתונה של גיא, הבן של ניסים, חתונה שהוזמנתי אליה (!). ואנחנו מלאי אהבה. וזהו. זה הנס של החיים שלי. ואני בחיים לא אמחק את התמונה הזאת מהפלאפון.
 

יאיר ואתי